|
   |
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
       |
|
|
|
ל פ נ
י ע ו
ו ר י
ש ל פ
נ י ע
ו ו ר ב
א י ס ו ר
ד ר ב נ ן
במשנה
מבואר (דמאי ב
ד) שהחנוונים
אינם רשאים
למכור את
הדמאי אף
דדמאי הווי
רק איסור
דרבנן. הרמב"ם
כתב (פי"א
דמעשר הלכה א)
את טעם הדין
וז"ל, אסור
למכור את
הדמאי לע"ה
או לשלוח לו
מפני שהוא
מסייע לזה
לאכול דבר
האסור.
וכן מבואר
במשנה (דמאי ו
ט) דעובר על
לפני עוור
באיסור
דרבנן, שהרי
חבר וע"ה
שירשו את
אביהם ע"ה--לא
יאמר לו (החבר
לע"ה): טול אתה
חיטים ואני
שעורים.
טול אתה לח
ואני יבש
משום דמוכר
לו דמאי. וכן
כתב הרמב"ם (שם
הלכה ו). וכן
פרש"י (חגיגה
דף כה ריש ע"ב
ד"ה יכול).
וכן מבואר
בחולין (דף קז
ע"ב) שלא יתן
אדם פרוסה
לתוך פיו של
שמש אלא- אם-כן
יודע בו שנטל
ידיו אף-על-גב
דנטילת
ידיים דרבנן (עיין
ברי"ף ברכות
פ"ח ורא"ש
חולין דלא
גרסינן "לתוך
פיו").
וכן כתבו
בתוספות (ע"ז
דף כב ע"א ד"ה
תיפוק) בשם ר"ת
דאמרינן "לפני
עוור" אף
במידי דלית
ביה איסורא
אלא דרבנן.
וכן מבואר
בש"ך (יו"ד נה
ס"ק יא) גבי
נשתברו
אגפיה דמותר
להושיטו לבן
נח כיון
דלישראל אין
בו אלא מצוות
פרישה בלבד.
לכן שרי לעכו"ם
אפילו
לכתחילה. הנה
מבואר שאין
בהושטה לבן
נח משום לפני
עוור. לפי זה
אי היה שייך
מצוות פרישה
מדרבנן
לבני נח, היה
אסור להושיט
לו משום לפני
עוור. א
י ן ל
פ נ י ע
ו ו ר ב
א י ס ו ר
ד ר ב נ ן
לדברי
התוספות (חגיגה
דף יח ע"א ד"ה
חולו) למאן
דאמר דמלאכת
חולו של
מועד אינה
אסורה אלא
דרבנן הרי
לפני עוור
אסור בה משום
דסמך פשטא
דקרא הווי
והווי ליה
צידוקין
מודים בה.
לפי זה אין
לפני עוור
בסתם איסור
דרבנן. רק
במלאכת חולו
של מועד דיש
לו סמך
מקרא וחומר
טפי יש לפני
עוור.
וכדברי
התוספות
כתבו גם הרא"ש
(פ"א דמ"ק
סימן א)
והריטב"א (שם).
[ אולם במסכת
שבת כתב הרא"ש
(פרק א אות א;
מובא במג"א
סימן שמז ס"ק
ד) וז"ל,
אפילו קטן
אוכל נבילות--בית
דין מצווין
להפרישו. כל-שכן
גדול שלא
יסייע לו,
עכ"ל.
כיון דקטן
אינו אסור
לאכול
נבילות אלא
מדרבנן משום
חינוך, הרי
מבואר שיש
לפני עוור
באיסור
דרבנן.
ועוד כתב
הרא"ש (פרק ה
סוף אות מב)
אהא דאמר רבא (ב"מ
דף סח ע"ב): רב
עיליש גברא
רבה הוא
ואיסורא
לאנשי לא ספי (לא
היה מאכיל
ריבית לבעל
הבית-- פרש"י)
וז"ל, מדלא
אמר דלא עביד
איסורא, יש
לדקדק דבאבק
ריבית כי האי
ליכא איסור
ללווה אלא
משום לפני
עוור, עכ"ל.
הרי דלדעת
הרא"ש יש
איסור לפ"ע
בריבית
דרבנן.
בשו"ת
חבלים
בנעימים (חלק
א סימן לא אות
א = דף מו ע"ב)
תירץ שאין
משום לפני
עוור באיסור
דרבנן
במושיט לתוך
ידו, דספק
איסור הוא
דשמא לא יעשה
חבירו האיסור.
לכן אמרינן "ספיקא
דרבנן לקולא".
אבל אם
האיסור נעשה
תיכף, כגון אם
מאכילו
בידיים,
לכולי עלמא
יש לפני עוור
בדרבנן.
לפי זה יש
לחלק דבגדול
שיודע חומר
האיסור י"ל
דמותר
להושיט לו
איסור דרבנן
דמסייע
לגדול שהוא
בחזקת כשרות.
אבל קטן
שאינו יודע
חומר האיסור--וודאי
שיאכל. לכן
אם מושיט לו,
הווי
כמאכילו
לתוך פיו. ]
למאן דאמר "אין
לפני עוור
באיסור
דרבנן" אפשר
לומר
שהמשניות
במסכת דמאי
דמשמע מהן
שיש לפני
עוור באיסור
דרבנן הוו
תקנה מיוחדת
שלא למכור
דמאי לע"ה
אף דבשאר
איסורים
דרבנן אין
משום לפני
עוור.
ומכל מקום
קשה להם מדין
השמש במסכת
חולין. ושמא
יש לחלק
דהווי ספינן
ליה בידיים. מ
ס י י ע י
ד י ע
ו ב ר י ע
ב י ר ה
אין לפני
עוור
דאורייתא
אלא אי קאי
בתרי עברי
דנהרא. מכל
מקום אסור
מדרבנן
אפילו אינו
קאי בתרי
עברי דנהרא
משום מסייע
ידי עוברי
עבירה (תוספות
שבת דף
ג ע"א ד"ה בבא;
רא"ש שם אות א;
ר"ן והג"ה
מרדכי שם; ר"ן
ע"ז דף ו ע"ב
גבי לא יושיט;
מגן אברהם
סימן קסג ס"ק
ב).
אולם
בתוספות (קדושין
דף נו ע"א ד"ה
אבל) הקשו על
רש"י שפירש
על הא דמתכוין
להוציא מעות
מעשר שני
לחולין
דקנסינן
למוכר
ויחזרו דמים
למקומם משום
שהמוכר עבר
על לפני עוור
דיודע
שהלקוח
מתכוין
לאוכלה
בעירו.
וקשה מאי
לפני עוור
איכא הכא?
תימה: הלא אם
לא יקח ממנו
יקח מאדם
אחר. ולא
שייך הכא
לפני עוור
אלא דווקא
בקאי בתרי
עברי דנהרא
כגון מושיט
כוס יין
לנזיר
ואיבר מן החי
לבני נח.
הרי מבואר
שאין איסור
שום איסור
אלא-אם-כן קאי
בתרי עברי
דנהרא דאם- לא-כן
יש לומר
דקנסו למוכר
משום איסור
דרבנן.
נמצא דדברי
התוספות
בקדושין
ודברי
התוספות
בשבת סתרי
אהדדי. אולי
יש לומר
שבתוספות
סבירא להו
דעובר איסור
דרבנן
במכירתו,
ומכל מקום
בדרבנן לא
קנסו שיחזרו
דמים למקומם.
מ
ס י י ע י
ד י ע
כ ו " ם
מכל מקום
בעכו"ם אין
איסור מסייע (ש"ך
יו"ד קנא ס"ק
ו; מג"א סימן
שמז ס"ק
ד).
במגן אברהם
הביא ראייה
מש"ס (ע"ז דף ו),
וכוונתו
לעמוד ב
דאיבעיא
באיסור
דלפני
אידיהן
דאסור לשאת
ולתת אי משום
הרווחה אי
משום לפני
עוור. וקאמר
נפ"מ באית
ליה בהמה
לדידיה, דלא
שייך לפני
עוור.
הרי מבואר
דאין שום
איסור
מדרבנן
בדאית ליה
בהמה לדידיה,
דאם-לא-כן
מאי נפ"מ
דהא גם איסור
הרווחה הווי
רק איסור
דרבנן?
וכן כתב הגר"א
(יו"ד סימן
קנא ס"ק ח).
מכל מקום
במגן אברהם
הקשה על-פי רש"י
(ע"ז דף נה ע"א
ד"ה דורכין
עם עכו"ם
בגת) שכתב וז"ל,
ומשום מסייע
ידי עוברי
עבירה ליכא,
שהעכו"ם לא
נצטווה על
כך, עכ"ל.
לפי זה אילו
היה העכו"ם
מצווה, יש
איסור משום
מסייע.
בשו"ת
חבלים
בנעימים (ח"א
סימן לא אות ב)
כתב שיש שני
גווני מסייע: (א)
היכא שגורם
לעכו"ם
לעשות איסור
כמושיט איבר
מן החי היכא
דאית ליה
לדידיה. ובזה
אין איסור
לישראל
לסייע; (ב)
הישראל
מסייע להעכו"ם
בפעולת
האיסור
ודורך עמו
בגת ועשה
מעשה בידיים.
וזה חמור טפי
ואסור
לישראל
לסייע.
ראייה
לחילוק זה
ממתניתין (גיטין
דף סא ע"א)
משאלת אשה
לחברתה
החשודה
על השביעית
נפה וכברה
ורחיים
ותנור. אבל לא
תבור ולא
תטחון עמה.
נמצא שמותר
לסייע לה
בהשאלת כלים
ולגרום לה
לעבור על
האיסור. ומכל
מקום אסור
לסייע לה
במעשה
הטחינה
וכדומה.
בשו"ת תשב"ץ
(חלק ג סימן
קלג) כתב
שהישמעאלים
בזמן הזה
אינם עובדי ע"ז.
מכל מקום
כבש פסחם
אסור לישראל
לשחוט להם
לפי שזו
מצווה קבועה
להם ואין
מניחין
לבני נח
להוסיף על
שבע מצוות
שלהם, שהרי
אמרו (סנהדרין
דף נח ע"ב) בן
נח ששבת
חייב מיתה.
והוא הדין
לשאר מצוות
כמבואר
במרמב"ם (פ"י
מלכים ה"ט).
וכיון שיש
איסור לסייע
ידי עכו"ם
אפילו היכא
דאית ליה
לדידיה, הרי
אסור לישראל
לשחוט להם.
אלא חייב
הישראל
למנעם.
איתא (נדרים
דף סב ע"ב) רב
אשי הווה ליה
ההוא אבא (פרש"י:
יער). זבניה
לבי נורא.
אמר ליה
רבינא לרב
אשי: האיכא
לפני עוור לא
תתן מכשול (פרש"י
דאינהו קא
עבדי מינה
צורך עבודת
כוכבים)! אמר
ליה: רוב עצים
להסקה ניתנו (פרש"י
וכמוכר
להסקה דמי
ולא לעבודת
כוכבים).
ביד מלאכי (סימן
שסא) הקשה: מאי
פריך ליה
רבינא ומאי
קא מהדר ליה
רב אשי?
הא לפני עוור
מיירי דווקא
בדקאי בתרי
עברי דנהרא
דאי לא יהיב
ליה לא מצי
שקיל. וכאן
וודאי שהיו
מוצאים
לקנות עצים
אחרים זולת
רב אשי דדוחק
לומר שלא
היה להם בכל
אותו הישוב
רק אותו יער
דרב אשי.
אלא יש כאן
איסורא
דרבנן של
מסייע ידי
עוברי עבירה.
ומעתה שפיר
קשיא ליה
לרבינא איך
רב אשי היה
עובר
אאיסורא
דרבנן לסייע
לעכו"ם.
בתוספות (ע"ז
דף טו ע"ב ד"ה
לעכו"ם)
מבואר דעכו"ם
אינו מוזהר
על לפני עוור.
מ
ה ו ת
ר י ע
ב ר י ד
נ ה ר א
בדין הנזיר
מבואר
בתוספות (קידושין
דף נו ע"א ד"ה
אבל) דאפילו
לית ליה
לדידיה רק
שמוצא ליקח
או לקנות גם-כן
אין איסור
לפני עוור
דאורייתא.
וכן מבואר
במרדכי (ע"ז
פרק א אות
תשצה), שהרי
התיר להלוות
מעות לעכו"ם
אף-על-פי שהם
נותנים מן
המעות
תקרובת
עבודת
כוכבים לפי
שבוודאי
יוכלו למצוא
אותן מעות
ללות מעובדי
כוכבים
אחרים.
וכן כתב הרמ"א
(יו"ד סימן
קנא סעיף א).
אולם בחוות
יאיר (סימן
קפה) מבואר
דדווקא אי
אית ליה
לדידיה אז
ליכא לפני
עוור. אבל לא
מהני מה
שמצוי ליקח.
וכן כתב הגר"א
(יו"ד סימן
קנא אות ז). וכן
הוא בפתחי
תשובה (שם ס"ק
ב) בשם
אמונת שמואל.
טעמו של
חומרא זו
כיון דבגמרא
אמרו: "נפקא
מינה היכא
דיש לו בהמה
אחרת". ולא
אמרו: "נפקא
מינה היכא
דיכול לקנות
בהמה אחרת".
בפרי חדש (אורח
חיים סימן
תצו אות כג)
כתב בשם הרא"ה
וז"ל, שני ת"ח
בעלי הוראה
שאחד אוסר
ואחד מתיר
והמתיר אוכל
ומאכיל
לחבירו
האוסר--במקום
שאין האיסור
מזומן לפני
מי שאוסרו
והמתיר
מזמנו
ומביאו
לביתו ליתן
לו דבר
האיסור הו"ל
כקאי בתרי
עברי דנהרא.
וי"ל דלא דמי
איסור זה
לשאר
איסורין,
שאיסור זה
תלוי ועומד
בדעת האוסר
דאם מהדר קא
הדר ביה מצי
למיכל מיניה.
ולפיכך מותר
המתיר
להניחו
לפניו, אולי
חזר בו או
יחזור בו. ואי
לא, ס"ל לא
ליכול מה
שאין כן בשאר
איסורין.
ביד מלאכי (אות
שסה) כתב בשם
משפטי שמואל
במאכיל
בידיים לתוך
פיו אפילו
לא קאי בתרי
עברי דנהרא
עובר על לפני
עוור
דאורייתא.
ראייה לדבר
עיין
במכילתא (פ' בא)
לחייב מאכיל
כאוכל.
ועיין
באגרות משה (או"ח
חלק א סימן צט)
וז"ל, להזמין
את הרחוקים
לבוא בשבת
באופן שאי-אפשר
בלא חילול
שבת--וודאי
אסור. והוא
עוד גרוע
מאיסור לפנ"ע,
שהרי הוא
עוד באיסור
מסית כמפורש
בסנהדרין (דף
כט) שיליף ר"ש
בר נחמן א"ר
יונתן: מניין
שאין טוענים
למסית? מנחש
הקדמוני. אף
שלא היה חטא ע"ז
אלא האיסור
אכילה מעץ
הדעת. חזינן
שאיסור מסית
יש לכל עבירה.
א
י מ ח
ו י י ב ל
ה פ ס י ד
מ מ ו נ ו
מ ש ו ם
ל פ נ י
ע ו ו ר
הרמ"א (אורח
חיים סימן
תרנו) כתב בשם
ראב"ד ורשב"א
שבמצוות לא
תעשה יתן
כל ממונו
קודם שיעבור.
הריב"ש (בתשובותיו
סימן שפז) כתב
שלא מצינו
בשום מקום
היתר לעבור
על ל"ת
בשביל אונס
ממון. ומי
שרוצה לפטור
את עצמו מפני
אונס ממון--אם
יאמר שהוא
דין נוהג
בכל המצוותף,
נשאלהו מאין
לו היתר זה.
מכל מקום
בפרי מגדים (סימן
תרנו א"א ס"ק
ח) כתב שיש
חילוק בין ל"ת
שהוא בקום
ועשה ול"ת
שהוא בשב ואל
תעשה (דהיינו
ל"ת שאין בו
מעשה). לדברי
הרמ"א אין
היתר לעבור
על ל"ת שיש בו
מעשה. אבל אם
אנסו עכו"ם
לעבור על בל
ייראה בחולו
של מעוד,
יש לומר דאין
מחוייב
לבזבז הון רב
כיון שאינו
עושה כלום.
וכן כתב
בפתחי תשובה (יו"ד
סימן קנז ס"ק
ד) דבל"ת שאין
בו מעשה, כמו
להניח חמץ
שלא ייבער, יש
לומר דאין
מחוייב
לבזבז ממונו.
והנה בספר
החינוך (מצווה
רלב = מצווה רמ
במהדורת הרב
שעוועל) כתב
שאין לוקין
על לפני עוור
כיון דהווי
לאו שאין בו
מעשה.
אולם בספר
המצוות
להרמב"ם (שורש
ט = עמוד לח
במהדורת הרב
קאפח) כתב
שלפני עוור
הווי לאו
שבכללות.
ועל-פי זה
כתב בכסף
משנה (פרק י
מהלכות
כלאים הלכא
לא) שאין
לוקים על
לפני עוור
משום דהווי
לאו שבכלות.
לפי זה יש
לומר שלפני
עוור הווי
לאו שיש בו
מעשה.
מכל מקום אם
אינו עושה
שום מעשה רק
עובר על לפני
עוור בשב ואל
תעשה, הרי
לדברי הפרי
מגשים
והפתחי
תשובה אינו
חייב להפסיד
את ממונו.
ל פ נ
י ע ו
ו ר ג
ב י מ
ז י ד
על הא דאיתא
גבי נזיר
דאסור
להושיט לו
כוס יין כתב
בש"ך (יו"ד
סימן קנא ס"ק
ו) דהיינו
בתרי עברי
דנהרא, ויש
מחמירים
וסוברין
דמכל מקום
איסור
מדרבנן
איכא אפילו
לא הווי כמו
תרי עברי
דנהרא (תוספות
שבת דף ג ע"א ד"ה
בבא).
מכל מקום
בעובד
כוכבים או
מומר שרי.
בדגול
מרבבה כתב
שישראל מומר--אף
על פי שחטא
ישראל הוא. אם-כן
מה בינו
לשאר ישראל
לעניין
להפרישו
מעבירה? אבל
נראה דאף
בישראל אין
מצווין
להפריש כי
אם כשעובר
בשוגג ויש
ביד איש אחר
להפרישו
חייב
להפרישו.
אבל בישראל
דרוצה לעבור
במזיד על
איזה עבירה
אפילו אינו
מומר גמור--אין
ישראל אחר
מצווה
להפרישו
לדעת הש"ך. ו"מומר"
דנקט הש"ך
מסתמא "מזיד"
הוא דכל
עובר עבירה
במזיד ייקרא
מומר לאותו
דבר.
עיין עוד את
פירושי דברי
הש"ך ב: אגרות
משה יורה דעה
חלק א סימן עב
שו"ת
שרידי אש חלק
ג סימנים סא-סב
שו"ת
יחוה דעת חלק
ג סימן סז
אולם בשו"ת
הרב הרצוג (יו"ד
סימן נג חלק ג
עמוד קפח) כתב
וז"ל, אפשר
שהתנאי
בתרי עברי
דנהרא הוא
דווקא
כשהחוטא
מבקש. אבל
להחטיא
אפילו בלא
תרי עברי
דנהרא אסור
מן התורה
מטעם ערבות.
וגם מטעם אחר,
שאם לחבול
בגופו של
חבירו אסור
מן התורה, מכל-שכן
בנשמתו.
וכן בשו"ת
מנחת שלמה (סימן
קפט אות א) כתב
על מי שבא
אליו אורח
חשוב אשר
איננו שומר
מצוות, אבל
עדיין יש לו
אהבה לבני
תורה. אם בעל
הבית יתנהג
אתו בנימוס
המקובל לכבד
אותו במידי
דמיכל ומשתי--הרי
מן הדין אסור
ליתן לאכול
אלא ללמי
שיודע שנוטל
ידיו ומברך (כמבואר
באו"ח סימן
קסט סעיף ב).
מכן מקום אם
ייתכן שבגלל
זה יתרחק ח"ו
ביותר מן
התורה וגם
יבוא לידי
כעס ושנאה
על כל
ההולכים
בדרך התורה,
נכון באמת
לכבד אותו
באכילה
ושתייה ולא
לחשוש כלל
לאיסור של "לפני
עור לא תתן
מכשול".
טעם הדבר
משום דאף
שאין אומרים
לאדם לעשות
איסורא זוטא
כדי להציל
אחרים
מאיסורא רבא,
מכל מקום
הואיל וכל
האיסור של
הנותן לו
לאכול הוא רק
עבירה של
נתינת מכשול
וכיון שאם לא
יתן לו לאכול
הרי ייכשל
האורח
באיסור יותר
גדול, נמצא
דליכא כלל
שום עבירה
כיון דליכא
הכא שום
נתינת מכשול.
אלא אדרבא יש
כאן הצלה
ממכשול גדול
יותר. ל פ נ
י ע ו
ו ר ב
מ ק ו ם מ
ח ל ו ק ת
באור זרוע (הלכות
יבום סימן
תרג) כתב דמי
דסבירא ליה
בדבר אחד
שמותר הוא--מכל
מקום עובר על
לפני עוור אם
מושיטו
לחבירו
שחולק עליו
וסבירא ליה
שהוא אסור.
ראייה לדבר
ממסכת יבמות (דף
יד ע"ב)
אודיעו הוו
מודעו ב"ש לב"ה
שהמשפחה
הזאת היא
מצרת ערווה
דחייבי
כריתות היא
לדבריהם.
וכן כתב בהג"ה
מרדכי (פרק
קמא דיבמות
סימן צו; מובא
בבית יוסף יו"ד
סימן רמב
בבדק הבית =
עמוד תרג
במהדורת
מכון
ירושלים) וז"ל,
אדם שאסר על
עצמו דבר
המותר
ואחרים
יודעים
שמחמיר על
עצמו-- פשיטא
שסומך עליהם,
ואינו חושש
שמא יאכילוהו.
טעם הדבר
מדאסיקנא
דעשו בית
שמאי
כדבריהם
ואפילו הכי
לא נמנעו
לישא נשים
בית הלל מבית
שמאי דמודעי
להו.
וכן פסק הרמ"א
(יו"ד סימן
קיט ס"ז).
[ עיקר דברי
הש"ך (שם ס"ק כ): (א)
מי שסובר
שאיזה דבר
אסור ואוכל
בבית מי
שמתירו--אם
האיסור ניכר
להאוסר, מותר
למי שמתירו
להאכילו. אבל
כשהאיסור
אינו ניכר,
אסור. ואסור
לבשל לו
בכליו אפילו
אינן בני
יומן. אבל
כשהמתיר
מבשל
לכתיחלה
לו ולצורך
אחרים, הרי זה
מותר דהווי
כדיעבד. (ב) מי
שאוסר איזה
דבר מחמת
מנהג אבותיו
ובני מדינתו--אסור
למי שהמתירו
להאכילו
אפילו
האיסור ניכר
כדי שלא
יסייע ידי
עוברי עבירה.
מכל מקום
מותר
לכתחילה למי
שאוסר לבשל
בסתם כליו של
מי שמתיר
או בכלים
שאינם בני
יומן דלא
קיבלו עליהם
המנהג
להחמיר כל-כך.
וכן מבואר
ברשב"א (סוכה
דף י ע"ב ד"ה ר'
חסדא) גבי
נויי סוכה
המופלגים
ממנה ארבעה
דר"נ מכשיר
ור"ח ורבה בר"ה
פוסלים והם
איקלעו לר"נ
ואגנינהו
בסוכה כזו.
אשתקו ושאלם
ר"נ אם חזרו
בהם. והשיבו
דשלוחי
מצווה
פטורים מן
הסוכה.
על זה כתב
הרשב"א שהיו
נויי הסוכה
ניכרים.
ואילו לא
סבירא להו
להיתר, לא
יישבו בה.
אבל אם אין
האיסור ניכר,
עובר על לפני
עוור.
וכן מבואר
בשו"ת מהרשד"ם
(יו"ד סימן
רכז). ]
עיין את
דברי הפרי
חדש לעיל (בעניין
מהו תרי עברי
דנהרא).
שאלה: האם
מותר למי
שמחמיר
ואינו סומך
על ההיתר של
הרבנות
הראשית
בשנת
השמיטה
לקנות אתרוג
שנשמר ונעבד
בשנת השמיטה
על-פי אותו
ההיתר או שמא
יש בזה משום
לפני עוור?
כתב באגרות
משה (או"ח ח"א
סימן קפו = סוף
עמוד שכ) וז"ל,
פשוט שכיון
שהם עושים
על-פי הוראה
ליכא איסור
לפני עוור
ולא איסור
מסייע ידי
עוברי עבירה,
שהעושה על-פי
הוראה אין לו
שום חטא אף אם
ההכלה שלא
כמותו כל זמן
שלא עמדו
למניין
בקיבוץ כל
חכמי הדור
ונפסק שלא
כמותו.
ומעין זה
כתב ר' שלמה
זלמן
אויערבאך (בירחון
קול תורה
תשרי תשכ"ו
ובשו"ת
משנת יוסף
לרב יוסף
ליברמן חלק א
סימן ל אות יב =
עמוד ק).
ה י כ
א ד ל
א ש ת
ה ה נ
ז י ר
היכא
שהנזיר לא
שתה אותה
הכוס של יין
שהושיט לו או
שהבן נח לא
אכל מן האבר
מן החי
שהושיט לו--שמא
נימא כיון
דסוף סוף לא
נכשל על-ידו
דלא עבר בשעה
שהושיט?
הנה במועד
קטן (דף יז ע"א)
מבואר דאמתא
דבי רבי
חזיתיה
לההוא גברא
דהווה מחי
לבנו גדול.
אמרה:
ליהוויה
ההוא גברא
בשמתא, דקעבד
משום לפני
עוור. פרש"י:
כיון דגדול
הוא שמא מבעט
באביו והווה
ליה אינו
מכשילו.
הרי מבואר
שהאב עבר מיד
בשעה שהכה את
בנו אפילו אם
הבן לא נכשל
על-ידי אביו
ולא בעט בו.
Return to Home Page of Rabbi Fink's "Learn Halacha" |
||
|
||||||
