Source Sheets  Rabbi Shuki Reich If you have comments or questions please feel free to e-mail Rabbi Reich at: straus@ots.org.il

מגילה דף ד עמוד א

ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס.

תוספות

נשים חייבות במקרא מגילה - מכאן משמע שהנשים מוציאות את אחרים ידי חובתן מדלא קאמר לשמוע מקרא מגילה והכי נמי משמע בערכין (דף ב: ושם) דקאמר הכל כשרים לקרא את המגילה ומסיק הכל כשרים לאתויי מאי ומשני לאתויי נשים משמע להוציא אפילו אנשים וקשה דהא בתוספתא תני בהדיא דטומטום אין מוציא לא את מינו ולא שאין מינו ואנדרוגינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאין מינו ופשיטא דלא עדיפא אשה מאנדרוגינוס וכן פסקו הה"ג דאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים וי"ל דסלקא דעתך דלא יועיל קריאתן אפילו להוציא הנשים קמ"ל דחייבין דהכל חייבין בשמיעה עבדים נשים וקטנים.

שאף הן היו באותו הנס - פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר בחנוכה על ידי יהודית בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו וקשה דלשון שאף הן משמע שהן טפלות ולפירושו היה לו לומר שהן לכך נראה לי שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג וכן בפסח שהיו משועבדות לפרעה במצרים וכן בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן גבי מצה יש מקשה למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס וי"ל דמשום האי טעמא לא מחייבא אלא מדרבנן אי לאו מהיקשא ורבינו יוסף איש ירושלים תירץ דסלקא דעתך למיפטרה מגזירה שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות כדפי' פרק אלו עוברין (פסחים מג: ד"ה סלקא).

ספר אור זרוע ח"ב - הלכות מגילה סימן שסח

אריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ואמרי' נמי ריש ערכין הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי נשים ופירש רבי' שלמה לאתויי נשים דחייבות במקרא מגילה וכשירות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתן וה"ג פסקו שהנשים אינן חייבות אלא בשמיעה אבל בקריאתה לא תוציא הזכרים י"ח שחייבין בקריאה עד שישמעו מפי אנשים שחייבין כמותם ואין שמיעתן מנשים חשובה כאילו הן עצמן קורין ואין נשים מוציאות זכרים בקריאתן והביאו ראיה דתניא בתוספתא פ' הקורא את המגילה למפרע נשים ועבדים פטורים [ממקרא מגילה] ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן שחייבים בקריאה ולפי התוספתא יש לפרש ההיא דערכין דנשים כשירות לקרות את המגילה להוציא נשים אחרות אבל לא להוציא הזכרים דסד"א שלא יוציאו גם נשים כיון דאין מוציאין אנשים קמ"ל. וקשיא לי דמאי סד"א הוא זה שהייתי טועה לומר דכיון דנשים אינן מוציאות את הנשים ע"כ לא יוציאו גם נשים כמו כן אחרות הרי זימון שנשים מזמנות לעצמן ואינן מזמנות עם אנשים ואמאי לא פריך מההיא דתוספתא לריב"ל דקתני שהאשה פטורה והוה ליה למפרך ולחלק בין קריאה לשמיעה כמו שמחלק בה"ג ונראה בעיני דהואיל דברייתא דתוספתא לא הוזכרה בתלמוד שלנו לא סמכי' עלה ונראה בעיני עיקר כדפי' רבי' שלמה לאתויי נשים שחייבות במקרא מגילה וכשירות להוציא אנשים והשתא אתי שפיר דסד"א הא דריב"ל היינו שהאשה מוציאה אחרת אבל לא את הזכרים קמ"ל שהנשים חייבות ומוציאות את הזכרים דכולהו חד טעמא נינהו בעבור הנס והרי גם הנשים היו בכלל הנס ותדע שהרי גם בברכת המזון היו הנשים מוציאות את האנשים אלא משום שאינה יכולה לומר ברית כדאיתא התם הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמם ופי' רבי' לשמה מזמנין לעצמן ג' נשים וכן ג' עבדי' אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ולא העבדים אומרים על נחלתינו עכ"ל הא אם היו אומרות ברית היו הנשים מצטרפות ומזמנין עם האנשים ומוציאות אותם וסובר רבי' שלמה דנשים בברכת המזון דאורייתא דאי דרבנן אפי' היו אומרות ברית לא היו מוציאין דלא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא והכי פשיט ליה רבא לרבינא בפ' מי שמתו דנשים בבהמ"ז [דאורייתא] מההיא דהאשה מברכת לבעלה ואע"ג דרבינא דחי לה ואוקי לה בשיעורא דרבנן היינו כי היכי דלא ליפשוט מינה ושינויא היא ואע"ג דבן מברך לאביו ע"כ כשאכל שיעורא דרבנן אשה מברכת לבעל' מיתוקמא שפיר כשאכל שיעורא דאורייתא ודקתני להו תרוייהו אהדדי משום דקא בעי למיתני אתרוייהו אבל אמרו חכמים תבא מארה על אדם שאשתו ובניו מברכין לו ותדע דתנן התם נשים חייבות בברהמ"ז ופריך בגמ' פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע אימא מ"ע שהז"ג היא קמ"ל פי' קמ"ל דלא הוה מ"ע שהז"ג וחייבות מדאורייתא מיהו אני מגמגם כי כמדומה אני שרבי' שלמה ל"ג פשיטא וצ"ע בפירושיו התם מיהו מההיא דפרכינן ע"כ צריכין אנו לומר שחייבים בבהמ"ז דאורייתא. ולענין מגילה כך נ"ב הלכה למעשה שהאשה חייבת במ"מ ומוציאה את הזכרי' י"ח. ירושלמי פרק הקורא את המגילה למפרע מיכן ואילך נהגו הרבים לקרותה בביהכ"נ בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני אנשים ונשים ובפני קטנים שאף הם היו בכלל ספק להשמיד להרוג ולאבד ריב"ל הוה עביד כן מכנש בני ביתיה וקרי לה קומיהון:

ספר האגור הלכות פורים סימן אלף מג

נשים חייבות נמי במקרא מגילה. וכתב רש"י שמוציאין הזכרי' ידי חובתן. ובעל הלכות גדולות כתב אף ע"פ שחייבות במקרא מגילה אינם מוציאין הזכרים. לה"ט. וכ"כ ראבי"ה. ומסופק ראבי"ה אם קטן יכול להוציא הנשים מרדכי פרק קמא דמגלה.

זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מז עמוד ב

ברכת הארץ דא עלמא תתאה דאתכלל ברזא דברית ותורה. ברית דא אילנא דחיי. ותורה עמודא דאמצעיתא. חיים ומזון. דנפקי מעלמא דאתי למיזן בהו עלמא תתאה. נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון אבל הם אינן מברכין דהא תנינן אוי לו לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ואמר רבי אבא נשים חייבות במקרא מגילה אבל הם אינן קוראות לאחרים. אבל חייבות לשמוע הברכה מפי המברך כעין זה חייבת האשה לשמוע הברכה מפי בעלה וחייב בעלה להמתין לה על השולחן כדי לשמוע מפי המברך הוא ולא בנקבה אבל מחויבות לשמוע ברכת המזון. ומחויבות במקרא מגילה לשמוע מפי הקורא.

שו"ת דברי יציב חלק או"ח סימן רצד

נשאלתי בדבר ברכת נשים לקריאת מגילה.

א) בב"י אור"ח סי' תרפ"ט בשם הראבי"ה שנראה לו דמברכות על משמע מגילה. וברמ"א שמה בסעיף ב', לשמוע מגילה. ובחיי אדם כלל קנ"ה סעיף י"א נקט, לשמוע מקרא מגילה. ולשיטת רש"י שנשים חייבות בקריאתה ומוציאות אנשים, א"כ מברכין על מקרא מגילה כמו אנשים כמבואר בטור שם.

והמקור במגילה דף ד' ע"א, אריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה, ובתוס' מהתוספתא דאפי' אנדרוגינוס אינו מוציא אלא את מינו, ועיין שם במהרש"א מ"ש מהב"י שם. ולכאורה לא הבנתי דאמאי אינו מוציא אשה ממנ"פ, ולמה נקט רק מינו, ואפילו אם בריה בפנ"ע למה גרע מנשים, וכי לא שייך אצלו שאף הוא היה באותו הנס דלהשמיד ולהרוג לתוס' שמה בד"ה שאף. אך לרשב"ם בתוס' שם שהנס היה ע"י אסתר יש ליישב. ואולי מהך תוספתא המקור להרשב"ם שפירש כן ודו"ק.

וראיתי בב"י הנ"ל מ"ש שצריך שיהיה ניכר מי שמוציא ואנדרוגינוס ניכר לבריה בפ"ע עיי"ש, ולא הבנתי הטעם בזה. וחפשתי וראיתי בא"ר שם ס"ק ד' וה' ובא"ז ס"ק ג' וד' על הלבוש שם סעיף ג' מ"ש לענין אנדרוגינוס אי מוציא אשה, ובערוך השלחן שם תמה ג"כ על הב"י דמה טעמו.

ואולי היה אפשר לומר דכיון דיש ספק אי נשים חייבות בקריאה, ואם חייבות בקריאה הרי אם ברך לשמוע לא יצא שלא הזכיר מצות הקריאה שעליה רמיא ולא רק לשמוע, ולברך מקרא מגילה אולי ג"כ לא יצא אם לא חייב רק בשמיעה. ולכך יש לומר שאנדרוגינוס אי אפשר לו לברך ולהוציא לא איש ולא אשה, ולכך אינו מוציא אלא מינו משום הברכה דלא ידענא כיצד. ואולי משום דלא אתי לאקולי בברכה, תקנו שלא יוציא אלא מינו ודו"ק.

ולזה לא הבנתי למה נקטו שלא יברכו הנשים אלא לשמוע מגילה, כיון שהמחבר שם בסעיף א' פסק דנשים חייבות בקריאה והא דנשים לא יוציאו האנשים לא משום שאין חייבין אלא משום כבוד הציבור, וא"כ היאך ייד"ח בברכת לשמוע. והרמ"א כתב רק י"א שתברך לשמוע, ומספיקא היאך נברך. וגם בנוסח גופא, כיון דבראבי"ה הנ"ל על משמע מגילה, היאך כתב הרמ"א לשמוע, ובחיי אדם כתב לשמוע מקרא מגילה, וא"כ אולי היה יותר טוב שלא לברך כלל. ומצאתי באורחות חיים סי' תרפ"ט סעיף א' אות א' מהיפה ללב שבאתרא שלו לא נהגו הנשים שום ברכה מברכות הנזכרות רק הולכות לביהכ"נ עיי"ש, והנראה שהוא מכח ספיקא דנוסח הברכה, ונהניתי.

ב) אך שבתי וראיתי באשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש בסי' תרצ"ב שכתב, שהמנהג פשוט שהקורא לנשים מברך לשמוע כהב"ח בסו"ס תר"ץ בשם מהרי"ל, וכתב כיון שאין מצוי שתהיה שום אשה קוראת כדי להוציא אחרים י"ח, לזה נוסח הברכה בשמיעה, וכיון שא"א ע"י שליח אומרים לשמוע, וצלע"ע לשאר טעמים בנוסח על אי בלמ"ד, ובדיעבד לכ"ע ייד"ח בעל מקרא, וכל אדם ייד"ח בלשמוע דיעבד עיי"ש.

ומ"ש דלא מצוי שתהיה אשה קוראת, אולי זה להתוס' בסוכה דף ל"ח ע"א ד"ה באמת, שלבה"ג אין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה, וכתבו דזילא בהו מילתא עיי"ש. ואולי להמדרש הנעלם שהובא במג"א סי' תרפ"ט ס"ק ו' דאפי' לעצמה לא תקרא עיי"ש. ואולי הלשון באשל אברהם רק שאין מצוי, והיינו דלא שכיח שתהיה בקיאה דנשי לא גמירי תורה, עיין מגילה י"ח ע"א מידי דהוה אנשים וע"ה עיי"ש. ונקט הטעם לברכת לשמוע משום שאין מצוי, ולמה לא כתב כיון דאין מצווין רק על שמיעה. ונראה דאתי לתת טעמא אפי' אם נאמר דאין חילוק בעיקר המצוה, מ"מ כיון שאין מצוי שיקראו מברכין לשמוע, וא"כ זה לאו דוקא להראבי"ה, וזה חידוש גדול שלא הוזכר רק להראבי"ה לברך לשמוע או על משמע.

ולשיטתו של האשל אברהם שפיר מובן דלכך בדיעבד על מקרא יצא. וכן א"ש דבדיעבד כל אדם ייד"ח בלשמוע, אף שהיה צריך בעל לא בלמ"ד, וזה רק מצד השינוי בין על ולמ"ד. אבל להראבי"ה ודעימיה שההפרש בין לשמוע ועל מקרא תליא בעיקר החיוב אי שמיעה או קריאה, אולי באמת לא ייד"ח כשמברך לשמוע, דהחיוב בקריאה דייקא, והשמיעה רק מדין שומע כעונה דמי והוה כקריאה, אבל שמיעה בלא קריאה לא יצא, ושני ברכות המה, אף דכל שמיעה ע"י קריאה ודו"ק.

ונהי שהמג"א בסי' תקפ"ה ס"ק ב' כתב שאם בירך לתקוע בשופר יצא, היינו ששמה תיקון הברכה לשמוע קול שופר, ובתורה כתיב יום תרועה ולא בתרועה תליא מילתא, ולא מצינו שמה חילוק שיש שחייב בתקיעה ויש שחייב בשמיעה, אבל במגילה דאנשים חייבין בקריאה ונשים בשמיעה, אולי שאני ודו"ק היטב. ובתקי"ש נמי נחלקו הר"ת והראבי"ה וכמובא ברא"ש בפ"ד דר"ה סי' י' אי מברכין על תקיעת או לשמוע, ועיין בקרבן נתנאל שמה אות ג' מהרא"ש פ"ק דפסחים סי' י' איפכא שהביא מר"ת לשמוע עיי"ש, ואולי להר"ת אין קפידא כ"כ וכדברי האשל אברהם ודו"ק. אך מ"מ לגבי מקרא מגילה אולי יש להחמיר יותר, וא"כ היה ראוי יותר שלא לברך.

אך אולי להתוספתא ברכות פ"ו הל' ב' והירושלמי שם פ"ו הל' א' והובא בפנ"י ברכות דף ל"ה ע"א [בד"ה וחד] דברכת המצוה מה"ת, וקריאת המגילה מדברי קבלה דכדברי תורה דמיא, יש איסור לקרות בלא ברכה, וכבר הארכתי בזה בברכות דף ט"ו ע"א דכיון דברכות מדרבנן לא תליא בהא עיי"ש [ועיין בישראל סבא גליון ל"ט עמ' ר"ח, וגליון מ' עמ' רי"ח]. ואולי היכא דלהוציא אחרים דבעינן שיתכוון השומע ומשמיע, חמור טובא הברכה, דבלא ברכה ליכא הוכחה לשומע ומשמיע, ולכו"ע מעכבא ודו"ק בס"ד.

ג) וכיון שלהמדרש הנעלם אף לעצמה לא תקרא, ההכרח שחיובה רק על שמיעה. וגם אפשר לתת טעם, משום הא דכל המלמד בתו תורה וכו' בסוטה כ' ע"א, וחששו טובא להך איסורא עיין שם כ"א ע"ב בתוד"ה בן עזאי שישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים, ולכך תקנו ברכה מיוחדת לשמוע דלא לטעו שילמדו נשים תורה. הגם שזה כתורה שבכתב, מ"מ להרמב"ם פ"א מת"ת הי"ג וסמ"ג עשין י"ב לכתחלה אסור, עיין יור"ד סי' רמ"ו ס"ו ובטו"ז שם ס"ק ד' שהביא ממלך שהיה קורא בפרשת הקהל עיי"ש, [וע"ע להלן בחלק יור"ד], ולפענ"ד להכי נמי רק קוראין להם אבל המה לא יקראו לעצמם ודו"ק.

ואולי לבני הכפרים שקורין להם ביום הכניסה שאינם בקיאין, החיוב הוא השמיעה, וע"ז נתקן ברכת משמע או לשמוע, [וע"ע בשפע חיים מכתבי תורה ח"ב סי' פ"ז], ועיין בטור סי' תרפ"ח לענין יוצא בשיירא, ושפיר יש מקום לברכה זו נמי לנשים ודו"ק.

ונלענ"ד לפי מה דבטור בסוף סי' תר"צ בשיטת בה"ג דדוקא בעשרה, ושלכו"ע לכתחילה צריך עשרה אף בזמנו עיי"ש מרב עמרם והרא"ש, והך בעשרה נראה דהיינו שיקראנו בפני עשרה בקול שזה פרסומי ניסא, ולא דמכנפי עשרה והוא קורא לעצמו בלחישה, ועיין בהקדמה לדברי אבות להגה"ק בעל דעת קדושים לענין פרקי אבות בציבור עיי"ש. וא"כ הרי איכא מצוה להשמיע לפני עשרה, ושפיר מאד הגירסא על משמע מגילה, דבעינן עכ"פ משמיע ודו"ק.

ואולי תליא אי נשים מצטרפות לעשרה, דהרמ"א כתב בסי' תר"צ סעיף י"ח דיש להסתפק, ובמג"א שם ס"ק כ"ד שפלוגתא הוא בטור סי' תרפ"ט, ושמה בטור מבעל העיטור הל' מגילה שהוכיח מברכת הזימון שאינן מצטרפות, וי"ל שאז מברכות לשמוע ודו"ק בס"ד.

ואפשר שבזה תליא הדין, דאם החיוב מקרא מגילה, גם ביחיד איכא, ואי לשמוע זה רק בציבור, וזה למישמע ודו"ק. ולזה המנהג כנ"ל מהיפה ללב שהולכות לביה"כ דווקא ודו"ק.

אך למנהג דידן אפשר איפכא, דאי החיוב למקרא, א"כ בציבור איכא שומע כעונה ממש וחייב בעשרה, אבל אי רק שמיעה על זה לא שייך רבים ששמיעה לכל אחד ביחיד, ולזה בנשים ביחיד, ולכך ליכא קפידא לדידהו לעשרה ודו"ק. ושפיר בנשים ביחידות מברכין להו לשמוע כמנהג שכתב האשל אברהם ודו"ק בס"ד.

והך דביחיד כתב הארחות חיים הל' מגילה אות כ"ד והובא בשו"ע סי' תרפ"ט סעיף ה', דדוקא כשיש יחידים שאינם יודעים ואחד שיודע אז האחר מוציאו, אבל אם כולם יודעין אותה יקראו אותן לעצמן, וא"כ ברבים להוציא דוקא, וזה דברבים יוכל לצאת בשמיעה, וביחיד רק בקריאה ודו"ק בס"ד.

 שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן נא

שאלה: האם האיש יכול למנות לכתחלה את אשתו בתור שליח להדליק נרות חנוכה בצאת הכוכבים, כשהוא נאלץ להיעדר מביתו עד לשעה מאוחרת בלילה. או שעליו בכל אופן לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו?

תשובה: במסכת שבת (דף כ"ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. (ופירש רש"י, שגזרו היוונים על כל בתולות ישראל הנישאות להיבעל לטפסר תחלה, ועל ידי אשה נעשה הנס). והנה רבינו אבי העזרי, הראבי"ה (מגילה סימן תקס"ט, עמוד רצ"ג), הזכיר דברי בעל הלכות גדולות על הגמרא (במגילה ד' ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס, שאף על פי שחייבות הנשים במגילה אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם. (וכן הובאו דברי בעל הלכות גדולות בתוספות מגילה ד' ע"א בד"ה נשים). וכתב הראבי"ה, ולא ידענא אי בחדא מחתא מחתינהו מקרא מגילה ונר חנוכה, (כלומר, ואין הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת הדלקת נר חנוכה). או לא. ומיהו לעצמן דבר פשוט דמצו למקרי מגילה ומצו להדליק נר חנוכה ע"כ. אולם הארחות חיים (הלכות חנוכה אות י"ב) כתב בזו הלשון: ונראה שהנשים מדליקות נר חנוכה ומברכות ומוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן כתב עוד הארחות חיים (הלכות מגילה ופורים אות ב'), וזה תוכן דבריו: נשים כיון שחייבות במקרא מגילה יש לומר שמוציאות את האנשים ידי חובתם, אבל בעל העיטור כתב שאין הנשים מוציאות את האנשים בקריאתן, והטעם משום שקול באשה ערוה (ברכות כ"ד ע"א), ואף על פי שמדליקות נרות חנוכה ומברכות, היינו משום שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת הדלקתן ע"כ. וכן כתב הכל בו (סימן מ"ד) +ולכאורה בלאו הכי יש לחלק דשאני מקרא מגילה שצריך לקראה לכתחלה בטעמי המקרא, ודמי לקול זמר ושיר, ושייך בזה קול באשה ערוה, מה שאין כן בברכת נרות חנוכה. וכבר כתב בחידושי הרשב"א (ברכות כ"ד ע"א) שדין קול באשה ערוה אינו שייך אלא בקול שיר, או בשאלת שלום שיש בו חיבה, (כההיא דקידושין ע' ע"א), אבל קול דברים בעלמא שרי. (ועיין במגן אברהם סימן ע"ה סק"ו, ובשלחן ערוך הגאון רבי זלמן שם). ואם כן בברכה שעל הדלקת נרות חנוכה אין לחוש משום קול באשה ערוה. ואפשר משום דסבירא ליה לבעל העיטור שאין לומר הטעם במקרא מגילה משום קול שיר של נגינת הטעמים, כיון שאין הטעמים לעיכובא, וכמו שכתב בשו"ת בית יהודה עייאש חלק א' (חלק אורח חיים סימן כ"ג). ועל כל פנים נראה שבעל העיטור חולק על סברת הרשב"א בזה. ומכל מקום קשה לי מהגמרא (מגילה כ"ג ע"א), הכל עולים לקריאת התורה למנין שבעה אפילו אשה וקטן, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. הרי שלא חששו לאסור משום קול באשה ערוה, אף על פי שסתם קריאה בתורה עם טעמי המקרא. וצ"ע [שוב ראיתי שכן הקשה גם בשו"ת שבט הלוי מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן יד ע"ש]. וע' בשדי חמד (מערכת ק' כלל מ"ב) ודו"ק.+ וכן כתב רבינו מאיר המעילי בספר המאורות (מגילה י"ט ע"ב עמוד שכ"ח) בשם בעל העיטור. ורבינו משה מקוצי בספר מצות גדול, הסמ"ג, (בהלכות חנוכה דף צ"ז סע"ב) כתב, אף על פי שנשים חייבות במקרא מגילה אינן מוציאות את האנשים, ואל תשיבני ממה שאמרו (בשבת כ"ג ע"א) נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה ומשמע דהיינו אף להוציא האנשים ידי חובתם, דשאני מקרא מגילה שהיא כקריאת התורה, הילכך אינה מוציאה את האיש. (וכמו שאמרו במגילה כ"ג ע"א אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור). ואף על פי שיש כמה דברים שהקילו במגילה יותר מבקריאת התורה, בזה לא הקילו. ופירש הרא"ם בתוספות על הסמ"ג, שטעם שניהם משום כבוד צבור, וכמבואר במגילה (כ"ג ע"א), לגבי קריאת התורה. והשוו מקרא מגילה לקריאת התורה לחומרא, אף על פי שהיא שייכת גם ביחיד, וקבעו שאינה מוציאה גם את היחיד ידי חובת מקרא מגילה, דלא פלוג רבנן. (וכן הוא בבית חדש סוף סימן תרע"ה, ובמגן אברהם סימן תרפ"ט סק"ה). ובספר האשכול חלק ב' (עמוד ל') כתב שני הטעמים לחלק בין מקרא מגילה לנרות חנוכה, (טעמו של בעל העיטור משום שבמקרא מגילה יש משום קול באשה ערוה, מה שאין כן בהדלקת נרות חנוכה, שמוציאה את בני הבית ידי חובה, והטעם השני שכתבנו בשם הסמ"ג שהשוו מקרא מגילה לקריאת התורה ע"ש). ולפי דרכנו למדנו שהחילוק מבואר בין מקרא מגילה לנרות חנוכה, שאפילו לסברת בעל הלכות גדולות וסיעתו שאין הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת מקרא מגילה, מוציאות את האנשים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה +ונראה עוד לחלק בין מקרא מגילה לנרות חנוכה, לפי מה שכתב הטורי אבן בחידושיו למגילה (ד' ע"א) שהטעם של בעל הלכות גדולות שאין הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת מקרא מגילה, משום שחיוב האנשים במקרא מגילה מדברי קבלה, ודברי קבלה הוי כדברי תורה. [וכמו שכתב הר"ן (סוף פרק קמא דראש השנה). וכן כתב מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תרצ"ו סעיף ז'). וראה עוד בטורי זהב (סימן תרפ"ז) ע"ש] ואילו הנשים אין חייבות במקרא מגילה אלא משום שאף הן היו באותו הנס, דהוי רק מדרבנן, (כמו שכתבו התוספות מגילה ד' ע"א), ולא אתי דרבנן ומפיק חיוב מדברי קבלה דהוי כדברי תורה ע"ש. וכן כתב טעם זה בספר ישועות יעקב (סימן תרפ"ט סק"א). ולזה כיון מדעתו בשו"ת שדה יצחק חיות (סימן מ"ג, דף מ"ח ע"ב). וטעם זה לא שייך כלל לגבי הדלקת נרות חנוכה דהוי רק מדרבנן גם לגבי האנשים. אולם הר"ן (סוף פרק ב' דתענית) הביא דברי הרז"ה שכתב שפורים הוי בכלל דברי קבלה וכדברי תורה דמי, וכתב על זה, ואינו מחוור, דלא מקרי דברי קבלה אלא מה שנאמר על פי נביא, ומגילת אסתר לא על פי נביא נאמרה ע"ש. (ועיין עוד בהר"ן פרק קמא דמגילה ה' ע"ב בדין עיירות המסופקות). וכן כתב מרן הכסף משנה (בפרק ג' מהלכות מגילה הלכה ו'). ועיין בספר יד דוד (מגילה ג' ע"א) ד"ה כהנים. ובפרי מגדים (משבצות זהב סימן תרצ"ב סק"ג), ובשו"ת תורת רפאל (סימן קט"ז), ובשו"ת מהרש"ם חלק ה' (סימן ל'), ובשו"ת בית שערים (חלק אורח חיים סימן שס"ז) ואכמ"ל. וראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי (חלק אורח חיים סימן כ"ד) שהביא דברי הלבוש (בסוף סימן תרע"ה), שכתב שאשה מדלקת נרות חנוכה ומוציאה אחרים ידי חובתם, והקשה דמאי שנא ממקרא מגילה, שהלבוש עצמו פסק כבעל הלכות גדולות שאין האשה מוציאה את האנשים, ותירץ דשאני מקרא מגילה שהיא מצוה המוטלת על גוף האדם עצמו, והוא חיוב גדול המוטל עליו, אבל מצות הדלקת נרות חנוכה, אינה מוטלת על גוף האדם עצמו, שהרי אם מדליקים בביתו של אדם, אף על פי שלא ימצא שם בעת ההדלקה ולא שמע הברכות של ההדלקה יצא ידי חובתו, שהמצוה היא שיהיו נרות חנוכה דולקים בביתו של אדם, כדי לפרסם הנס, ולכן כיון שאפשר שתיעשה המצוה על ידי אחרים, אף על פי שהוא בעצמו לא יעשנה, יש להקל בה שגם הנשים יכולות להוציא את האנשים, כיון שאף הן היו באותו הנס. והוכיח מלשון הגמרא בשבת (כ"ג ע"א) שבאמת האשה מוציאה את האנשים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה ע"ש. ובעצם הסברא שכתב המהר"ש הלוי שאין חיוב הדלקת נרות חנוכה מוטל על האדם עצמו וכו', לכאורה יש להעיר ממה שכתב הבית חדש (סוף סימן תרע"ו): מצאתי כתוב בהגה, אדם שהדליק נרות חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך, וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר נראה למהר"ח שאין לברך ע"כ. ונראה לי דדוקא בדבר המוטל על גוף האדם אמרינן הכי, ולא על דבר שנתחייב בברכה, וראיה מחלה ותרומה שהשליח מברך אפילו בלא המשלח ע"כ. ומשמע שהדלקת נרות חנוכה חשיבא מוטלת על גוף האדם. אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תרע"ז סק"ב) כתב כעין סברת מהר"ש הלוי להצדיק דעת מרן הבית יוסף שסובר שאם הדליקו עליו בביתו אינו רשאי לחזור ולהדליק בברכה דהוי ברכה שאינה צריכה, ומשמע שאף על פי שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקתה של אשתו ורוצה לקיים המצוה בעצמו, אף על פי כן לא יברך, והרי בשאר ברכות בודאי שאם רוצה לברך בעצמו יכול לכוין שלא לצאת בברכת חבירו, ואינו יוצא בעל כרחו, אבל כאן אין הדבר תלוי בכוונתו כלל, ובין אם יכוין לצאת בין אם לא יכוין, פטיר ועטיר הוא בהדלקת ביתו וממילא הוא יוצא ע"כ. (ועיין עוד בספרו טוב עין סימן ט' אות ז'). וכן כת&